מהות החוב והשיעבוד

א.במושג חוב מצינו את כל דיני החו"מ שיש ביחס לממון שאני בעלים אליו וכלשון הגמ'מנה לי בידך היינו שיש לי ממון אצל הלווה

מכירה.בגמרא בב"ב קמ"ד. מצינו מכירת חוב במלוה ע"פ במעמד שלשתן וכן להקנות חוב אגב קרקע עיין ב"ב ע"ז:. שאפשר להקנות חוב אגב קרקע וכן מצינו מכירת שטרות שלרוב הראשונים מה שנמכר שם זה החוב אז בעצם מבואר שיש פה משהו שנמכר .

הקדש. מצינו מחלוקת ראשונים האם אפשר להקדיש חוב עיין רמב"ן ובעל המאור.

שכירות.ידוע הרשב"א במיוחסות רכג שאומר שריבית זה שכירות המעות של החוב ואפשר להשכיר את מעות החוב גם בכה"ג שמעות החוב לא קיימות דהיינו גם לא בזמן ההלואה אלא להרויח את זמן ההלואה .

נזק הגמרא בב"ק דף צח: דנה בכה"ג ששורף שטרות של חבירו שלמאן דדאין דינא דגרמי אז חייב על היזק  החוב.

שיעבוד בשיעבודא דר"נ מבואר לחלק מהראשונים שהחוב משתעבד.

ירושה. מבואר בב"ב קמ"ח.רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה מבואר שיש ירושה על החוב.

קידושי אשה מבואר בגמ' קידושין מז: שאפשר לקדש אשה בחוב דאחרים

ומכול אלו מבואר שההתיחסות לחוב זה שיש לי פה ממון  שאותו אני מוכר וכו  ולא רק קיים כזכאות על ממון כי לבוא ולומר שיש את כל הדינים האלו על זכאות זה דבר זר כי זכאות הכוונה שבעצם אין לי פה ממון אלא אני רק זכאי בממון ובזה לכא' לא שייך את כל דיני הממונות הנ"ל

וביאור הדבר מתבאר בהבנה של תוכן הנתינה של ההלוואה(אע"פ שכל הדינים הנ"ל קיימים בכל סוגי החובות גם בנזיקין ומקח וכו אבל בכל חוב צריך להסביר מה באמת גורם למצב של החוב)

דהנה  הגמ' בקידושין דף מז: קוראת להלוואה שאלה דלא הדרא בעיניה היינו שבעצם המושג הלוואה פירושו שאני זה שאני משאיל לו את הכסף לשימוש היינו לא שאני נותן לו את הכסף מתנה אלא אני רק משאיל לו ומביא לו להשתמש בכסף אלא מה שהשימוש זה דבר שמכלה את הדבר אבל בהגדרה של הדבר אז נתתי לו רק את השימוש של הכסף בלי הכח ממון שבדבר וממילא מה שקורה ברגע הנתינה מכיון שהנתינה הייתה רק להשתמש בכסף בפועל ולא מעבר אז הכח ממון של הכסף נשאר אצלי וחל ונתפס על הלווה דהיינו המושג שיעבוד ביאורו הכח ממון שהשתייר מהנתינה של ההלוואה והוא החוב ובעצם שיעבוד פירושו הממון לא מסוים אבל זה כח ממון רק שלא ממומש על ממון מסוים ולכן תמיד ההתיחסות לחוב זה שיש לי פה ממון שאני בעלים אליו רק הוא לא ממומש אצלי אלא ממומש אצל הלווה היינו הלווה ממומש בכוח ממון של הבעלים וזה ההגדרה של הממון שיש למלוה בזמן ההלואה יש לו כח ממון שלא מסוים על ממון ספצפי והוא ממומש אצל הלווה ואת כח הממון הזה אפשר למכור להשכיר לירש לשעבד וכו

ובעז"ה נבוא לבאר כמה וכמה סוגיות לפי הבנה זו של הדברים ונוכיח את הדברים ביתר שאת

ב. בדברי הרמב"ן בב"ק לו: שאי אפשר להקדיש חוב כתב הרמב"ן וז"ל ותמה על עצמך היאך אדם יכול להקדיש מלווה שלו שאינה לא ברשותו ולא ברשות הגבאי בעין ואפילו אם ירצה הלה ליתן לו מ"מ לא קנאה מעולם ולא באה ברשותו ואפילו א"ת בגזל ולא נתיאשו הבעלים שהוא יכול להקדיש כשהלה רוצה ליתן לו במלווה אינו יכול להקדיש שהרי ממון זה אינו שלו ולא קנאו ואי בעי לאיחלופי באחרינא מצי עבדי וכו ועי"ש עוד שכתב ועוד אמרו המקדש במלווה אינה מקודשת וכן במקח וממכר אלמא כדבר שלא בא לעולם דמיא לענין הקדש נמי דבר שלא בא לעולם הוא ובהמשך דבריו כתב הא למה זה דומה לאומר שדה זו לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה דלא קדשה וכו ודברי הרמב"ן צ"ב על מה מדבר הרמב"ן שיהיה קדוש אם מדבר על החוב להקדיש את החוב בעצמו אז את החוב כן יש לו היום ואם מדבר על הממון העתידי אז לא צריך להביא שום ראיה שזה אינו שלו ואינו ברשותו וכו הרי זה פשוט לא ממון שקיים עדין וזה פשיטא אז למה צריך להרחיב בזה ומה הנידון שיש בזה הרי זה ממון שעדין לא הגיע אליו אומנם לפי דברינו אז זה א"ש כי בעצם הוא מגיע להקדיש את הממון הלא מסוים שיש לו שהיום קיים ככח ממון ובעצם הממון העתידי והחוב של היום זה אותו ממון זה לא שני דברים וזה רק סיום של הממון וממילא היה מקום לבוא ולומר שאתה יכול לבוא ולהקדיש את החוב וזה יחול ממילא על הממון העתיד רק כסיום של ההקדש וע"ז בא הרמב"ן וכותב שכיון שהממון עדין לא קיים כממון מסוים אז ממילא חשיב כדבר שלא בא לעולם היינו שההתייחסות של ההקדש מתפרשת על דבר עתידי ויש בזה את החסרון של דשב"ל

ג.כתובות פו. אמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ובהמשך דברי הגמ' אמר אמימרא מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ע"כ ובביאור דברי הגמ' למה אחרי שמכר יכול המוכר למחול אע"פ שלכא' מכר את החוב נחלקו הראשונים שיטת הרי"ף והרמב"ם שהמכירה חלה רק מדרבנן וכיוון שכך אז המחילה מועילה מהתורה וא"כ הקונה לא יכול לגבות את החוב כי מהתורה אין כאן חוב ודבריהם צ"ב אולם שיטת ר"ת שהמכירה כן חלה מהתורה ואעפ"כ יכול למחול והסיבה לכך היא ז"ל לפי ששני שיעבודים יש לו למלווה על הלווה שיעבוד גופו של לווה שהוא מחוייב לפרוע והוא עיקר השיעבוד ושיעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע מדין ערב ושיבוד הגוף שיש למלווה על הלווה לאו בר מכירה הוא הלכך אינו נמכר אלא שיעבוד נכסים בלבד ואע"פ שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו פקע שיעבוד הגוף וממילא פקע שיעבוד נכסים שאינו אלא מדין ערב ומיהו כשמת לווה אע"פ ששיעבוד גופו פקע שיעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין הזה הוא שכל זמן שלא ימצא הלווה שירד לנכסיו ויפרע מהן אבל כל זמן שנפקע מחמת המלווה אף שיעבודן של נכסים נפקע אלו דברי ר"ת

ומבואר מדבריו שבעצם יש פה פיצול בין שיעבוד הגוף לבין שיעבוד נכסים ששיעבוד הגוף נמצא אצל המוכר ושיעבוד נכסים נמצא אצל הלוקח ולכן המוכר יכול למחול כי עדין יש לו את שיעבוד הגוף

ולכא' דברי ר"ת הם סתומים וחתומים

• מה ההבדל בין הזכאות לקבל מהאדם לבין הזכאות לקבל מהנכס למה את זה אפשר למכור ואת זה א"א למכור הרי שניהם קיימים לו כזכאות לממון
• מה הפשט שזה קיים כשני דברים נפרדים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים הרי בעצם שני הזכאויות זה מדבר על אותו כסף אז איך יתכן לפצל את זה לשני דברים בסוף היום מי זכאי בכסף הזה

ג.אם למוכר נשאר הזכאות לקבל מהאדם למה הוא לא יכול לגבות את זה מהלוה הרי יש לו עדין שיעבוד הגוף 

ד. איך הלוקח יכול לגבות משיעבוד הגוף הרי הוא קנה רק את שיעבוד הנכסים ולא את שיעבוד הגוף

ה. מבואר בגמרא שהמוכר יכול למחול ואם מחל חייב לשלם מדינא דגרמי ודבר זה הוא צ"ב אם יכול למחול אז זה אומר שיש לו כח ויכולת משפטי למחול דהיינו שדבר זה באמת מסור לו וא"כ אם יש לו את זה אז למה צריך לשלם על זה ולמה חשיב מזיק הרי פועל בשלו

ולפי ההבנה שדיברנו הדברים מובנים

 שבעצם המושג חוב קיים לפני הגביה ככוח ממון שלא מבורר ושיעבוד הגוף ביאורו שהכח ממון נמצא וקיים על האדם בממונות שלו וזה הצורה שהוא קיים על האדם ושיעבוד נכסים זה שהחוב כבר התחיל להגבות וכבר התחיל להיות ממומש ובעצם החוב יותר קיים שם אבל המושג שיעבוד וחוב זה היינו הך דהיינו הכוח ממון של המלוה ובעצם היום יש שני מקומות שהחוב נמצא בהם שיעבוד בגוף ושיעבוד נכסים והוא יותר קיים בנכסים מאשר בגוף אבל שיעבוד הנכסים הוא השתלשלות משיעבוד הגוף היינו החוב ביסודו חל על השיעבוד הגוף ומתקדם לשיעבוד נכסים

וממילא שמוכר את החוב אז המכר חל ביחס למקום שהחוב נמצא בו יותר היינו בשיעבוד נכסים אבל שיעבוד הגוף זה החוב שקיים בצורה היותר שורשית שלו אומנם הוא פחות מסוים אבל הכוח שלו הוא יותר עקרוני וממילא מתי שזה מתפצל לשנים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים אז שיעבוד הגוף הוא יותר עקרוני ושיעבוד הנכסים הוא מימוש של שיעבוד הגוף ולכן אם בעל השיעבוד הגוף מוחל על החוב אז ממילא אין מקום לשיעבוד הנכסים משא"כ אם בעל השיעבוד נכסים מוחל אז מוחל על מה שיש לו היינו רק משיעבוד הנכסים ואילך אבל שיעבוד הגוף נשאר קיים ומאידך גיסא כוח הגביה יש לבעל שיעבוד הנכסים כי שם החוב קיים יותר משיעבוד הגוף ולכן המוכר כבר לא יכול לגבות כי החוב כבר קיים אצל בעל שיעבוד הנכסים והלוקח יכול לגבות גם מהמטלטלין כי בעצם החוב היום קיים אצלו אומנם מכח שיעבוד הנכסים אבל למעשה הכח ממון של החוב מתקיים אצלו ולכן יכול לגבות גם מהמטלטלין שלו וזה גם ההסבר למה המוכר אע"פ שפועל בשלו חייב מדינא דגרמי כי בסוף מצליח לפעול אצל הלוקח ולבטל לו את האחיזה שיש לו בחוב ע"י שיעבוד הנכסים ולכן אע"פ שיש לו את הכוח אבל למעשה בסוף מתוך המקום שלו מצליח לפעול ברשות של הלוקח ולכן חייב        

  ד.גמ' כתובות פו.א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצווה אמר לא ניחא לי דאיעביד          מצווה מאי א"ל תנינא וכו מכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ ועיין ברמב"ן שכתב שר"פ סובר ששיעבודא לאו דאוריתא ולכן א"א לכפות אותו אבל למ"ד שיעבודא דאוריתא אז לא צריך להגיע לכופין על המצוות וכופה אותו מכוח החוב ע"כ ובביאור דברי גמ' אלו יש כמה וכמה קושיות

א.למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לכא' ממ"נ אם המלוה זכאי בחוב אז למה לא יכול לגבות אותו הרי הוי זכאי  החוב ואם הזכאות שלו משום מה לא מצדיקה את גביית החוב אז מה עוזר מצווה ומה התוכן של המצווה להביא למלוה משהו שהוא לא זכאי בו

ב.מה ההבדל בין מ"ד שיעבודא דאוריתא לבין מ"ד שיעבודא לאו דאוריתא ביחס לגביה מיניה הרי רק נחלקו האם יש שיעבוד נכסים מהתורה או לא אבל במיניה לא שמענו שנחלקו בזה וגם בשיעבוד נכסים לכו"ע יש רק האלה היא האם זה מהתורה או לא

ג. לכא' לא שמענו שבלוקח קטן לר"פ לא יוכלו לגבות ממנו והפשטות שגובים גם מלוקח קטן ומה שצריך להבין מה ההבדל בין יתום קטן שלא גובים ממנו לבין לוקח קטן שגובים ממנו

ולפי דברינו ביאור הדברים הוא כך

דכמו שביארנו שהחוב והשיעבוד הם היינו הך שזה בעצם הממון שלו בצורה לא מסוימת ובעצם שגובה את החוב בסה"כ הוא מסיים את הממון שלו ולוקח את שלו רק לפני שהוא מסיים את הממון שלו אז זה לא קיים כממון שלו ורק אחרי שמסיים אז זה מוגדר שלוקח את שלו וממילא אין למלווה יכולת להגיע ללוה ולומר לו שאתה מעכב את שלי כי כרגע זה לא שלו ולכן הכוח של החוב לכשלעצמו לא מצדיק את הכפיה על החוב וזה שאלה הגמ' האם מצד המצווה אפשר לכפות ופשטה שכן ובעצם התוכן של המצווה הוא לקיים את התוכן הממוני של החוב ולכן הכוח של החוב מצד עצמו לא מצדיק את הכפייה כי למעשה עדין אין לן ממון מסוים אצל הלווה אבל כן יש לו כוח ממון שצריך להתקיים לו מהלווה וע"ז באה המצווה לקיים את הכוח ממון של המלווה  מהלווה ולקיים לו את שלו מהלווה

אבל כ"ז זה רק למ"ד שיעבודא לאו דאוריתא אבל למ"ד שיעבודא דאוריתא אז אותה סיבה שהשיעבוד ממשיך ומתקדם להסתיים בנכסים וזה כי כוח החוב למ"ד הזה הוא אלים ובעצם כוחו הוא כמו קנין רק שלא מבורר היינו היום השיעבוד נידון ככח קנין רק שטכני הוא עדין לא מסוים על משהו ספציפי אבל הוא נידון ככח קנין ולכן מתקדם ומתממש על הנכסים וממילא שבא לקיים עצמו מהלווה אז בעצם יש לו תביעה שהיום הוא מעכב ממנו מלהתקיים ולא צריך להגיע למצווה כי זה מוגדר שכבר היום יש כוח של קנין שמעוכב ע"י הלווה ובעצם למ"ד הזה אז רואים את השיעבוד ע"ש סופו ונידון ככוח קנין ולכן א.השיעבוד מתקדם לחול על הנכסים ב.גם יכול לכפות על הלווה בלי להגיע למצוה כי מגיע אליו בטענה שמעכב ממנו מלהתקיים בשונה ממ"ד שיעבודא לאו דאוריתא שכוח החוב לא נידון ככח קנין אלא כדבר שצריך להיות קנין אבל בעצם היום הוא שיעבוד ולכן הוא לא מתקדם לשיעבוד נכסים וגם בשביל לכפות על הלווה  אז צריך להגיע למצוווה כי לא יוכל להגיע אליו בטענה שאתה מעכב ממני מלהתקיים כי היום לא קיים ככוח קנין אלא כשיעבוד ולא חשיב שמעכב אותו אלא רק מונע ממנו מלהיות קיים אבלא מעכב את הקיום שלו

וכ"ז זה דווקא מיתומים קטנים שזה מסתיים בצורה שאתה שאתה גובה מהם ולכן נזקקים לכוח של  המצווה כי אין לך כוח לגבות מהם אבל בלקוחות אז הצורה שזה מסתיים זה שעד כמה שאתה גובה אז זה מגדיר שהלוקח לא היה קיים דהיינו אני מקיים את הכוח שיש לי על הנכס כבר מאתמול ובעצם מגדיר שזה הקרקע שהייתה לי מאז ומעולם דהיינו אני מגיע אם טענה ללוקח של שיעבודי קדים ועד כמה שאני גובה אז בעצם עוקר את קנינו של הלוקח כי אין קנין אחר קנין ולא תליא האי סברא בפלוגתא שלאביי ורבא האם שיעבוד למפרע הוא גובה או לא כי גם לפי רבא כל מה שגובה מכאן ולהבא זה רק ביחס לגביה שגם אחרי הגביה זה מוגדר זה מוגדר שלקח ממנו מהלווה אז אומר רבא שחשיב שגובה רק מכאן ולהבא אבל בכה"ג שאם גובה אז עוקר את קנינו של ההוא שלוקח ממנו ובעצם זה מסתיים שבעצם הוא לא היה קיים כאן אז לכו"ע חשיב שגובה למפרע ולכן יכול לגבות מלוקח קטן כי בעצם לא גובה מהלוקח וזה מסתיים בצורה שהלוקח לא היה קיים וזה אין בעיה לגבות ולהגדיר שבעצם הקטן לא היה פה מאז ומעולם כי בעצם זה אומר שיש לי כוח לבוא ולהגדיר שבעצם הוא לא פה ולכן בלוקח קטן גם למ"ד שיעבודא לאו דאוריתא יכול לבוא ולגבות מלוקח קטן

ה.בסוגיא של בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מצינו כמה חילוקים בין הדין של בע"ח מוקדם שבא וגובה מבע"ח מאוחר לבין בע"ח מוקדם שבא וגובה מלוקח מוקדם

א.בע"ח שבא לגבות מלוקח יש מ"ד שהלוקח יכול לבוא ולסלק אותו בזוזי משא"כ בבע"ח מאוחר שלא שמענו שהוא יכול לבוא ולסלק את הבע"ח המוקדם בזוזי

ב.בלוקח בכה"ג שאין אחריות אז חל מקח אע"פ שגובים ממנו בשונה מבע"ח מאוחר שאין צד שבכה"ג שהבע"ח המוקדם בא גובה ממנו אז חשיב שהיה פה גביה וכבר לא יכול לגבות מהלווה וודאי יכול לחזור לבוא ולגבות מהלווה ומדויק מהמילים בע"ח מאוחר שגבה מה שגבה לא גבה היינו שהעקירה של הגביה היא עקירה כזו שמגדירה שהבע"ח לא יכל לגבות(אבל זה וודאי שבזמן הגביה אז היה פה מצב של גביה ולא שלא חל גביה בכלל ופשוט)

ג.גבי נזק שמבואר בסמ"ע סימן ק"ז ס"ק ט"ו שלוקח שהזיק ואחרי זה באו  וגבו ממנו פטור מלשלם בשונה מבע"ח שבא והזיק שחייב לשלם אם הזיק ולכא' מה ההבדל

וביאור הדברים מתבאר מדברי הרמב"ן בכתובות בדף נ. שכתב לגבי לוקח אין טירפא אלא לקודם בשונה מבע"ח שהדין הוא ששני בע"ח שהקרקע השתעבדה להם ביחד וגבה אחד מהם את כל הקרקע הדין הוא שבא הבע"ח השני וגובה ממנו חצי ועיין ברמב"ם פ"כ הל"ג הלכות מלוה ולוה שכתב שכל הקודם זובה ועיין בראב"ד שהשיג אליו עכ"פ לפחות לרמב"ן מבואר שישנה חלוקה בין לוקח לבין בע"ח לגבי זה שלגבות מלוקח תמיד צריך להיות קודם לו בשונה מבע"ח שגם אם אתה לא קודם לו משיעבוד אתה יכול לגבות ממנו והסיבה לזה היא בגלל שבעצם מלוקח אין לך שום טענה שאתה יכול לסלק אותו רק מצד שאומר לו שיעבודי קדים ואז מקיים את עצמו וממילא אין מקום ללוקח כי אין קנין אחר קנין אז בעצם יוצא שבלוקח אין טענה למה הלוקח לא צריך להיות קיים פה אלא עד כמה שהלוקח קיים אז ממילא אין מקום ללוקח כי אין קנין אחר קנין והקנין של הלוקח מתיחס לזמן של השיעבוד כי בעצם מקיים את התפיסה של אתמול בקרקע רק לא הייתה מסוימת עד הסוף ואכשיו מסיים את התפיסה של אתמול והצורה היחידה של הבע"ח לבוא ןלהיות קיים בקרקע זה רק אם טענת שיעבודי קדים ולכן אם לא היה קדים לא יכול לבוא ולגבות וזה כוונת דברי הרמב"ן אין טירפא אלא לקודם בשונה מבע"ח שבע"ח מוקדם מה שהוא בא וגובה מבע"ח מאוחר זה אם טענה שלא היה מקום לגביה שלו בכלל כי בעצם מראש אין לו מקום לבע"ח השני עד כמה שנסתכל ע"ש סופו על הגביה ובעצם צורת העקירה של הבע"ח זה שאין מקום בכלל לעצם הגביה שלו כי מראש השיעבוד שלו חל כביכול רק אחרי השיעבוד שלי וממילא אין לו מקום כלל וכלל ולכן גם אם זה השתעבד לשניהם ביחד אז הוא יכול לבוא ולבטל את הגובינא של הבע"ח השני כי מראש שחל השיעבוד שלו זה חל בצורה כזו שלא נותן לו יותר מחצי כי זה ע"ש סופו כי שיעבוד זה לא דבר שקיים לכשלעצמו אלא זה דבר שצריך להתממש ולהסתיים ולכן מתי שחל ביחד אם עוד בע"ח והגיע בע"ח אחד ובא וגבה את כל הנכס המשועבד אז הבע"ח השני יכול לבטל חצי מהגובינא כי צורת הסילוק של בע"ח מאוחר זה לא שעד כמה אני קיים אז ממילא אתה לא קיים כי אין קנין אחר קנין דומיא דלוקח שבעצם אין לא טענה למה הלוקח לא צריך להיות פה כי בעצם הלוקח מגיע מכח הלווה והוא לגיטימי אלא רק אומר לו ששיעבודי קדים ועד כמה שאני מקיים את השיעבוד שלי אז ממילא אין מקום ללוקח ולכן אין לי יכולת לבטל את הקנין של הלוקח רק אם אני קודם לו כי אין לי טענה על עצם הקנין שלו אלא אם אני קיים אז ממילא הוא לא קיים והיכולת שלי להיות קיים זה רק עד כמה שאני קודם ויש לי טענה של שיעבודי קדים בשונה מבע"ח שיש לי טענה על עצם הגובניא שלו שאין לה מקום כי שיעבוד זה ע"ש סופו וממילא זה משתעבד רק עד כמה שהבע"ח המוקדם לא בא וגובה כי עד כמה שגובה אז מראש אין לו מקום ליותר מזה ולכן לא צריך להיות קודם בשביל לבטל את הגובינא של בע"ח מאוחר

וממילא יצא לנו שיש חילוק יסודי בין צורת ביטול קנינו של לוקח לבין צורת ביטול הגובינא של בע"ח מאוחר שבלוקח העקירה היא רק בממילא שעד כמה שאני כאן אז אין מקום ללוקח כי אין קנין אחר קנין

ובבע"ח מאוחר אז בעצם אומר לו שאין מקום לגובינא שלו כי יש פה עוד שיעבוד איתו ביחד

ולפי"ז מובנים מאד החילוקים שיש לוקח לבין בע"ח מאוחר

א.הדין שבלוקח יש אפשרות ללוקח לבוא ולסלק בזוזי ולבע"ח אין הביאור בזה הוא פשוט שלוקח אין לך טענה על הקיום שלו פה אלא בסה"כ בא ואומר שאני צריך לקיים את השיעבוד שלי וממילא אין לך מקום וע"ז בא הלוקח ואומר יש לך עוד צורות לקיים את השיעבוד שלך בשוה מבע"ח שאומר לו שאין פה מקום לגביה שלו כבר לפני שאני שהשיעבוד שלי מתממש ולכן אין מקום לסילוק בכה"ג  ופשוט

ב.הדין שבלוקח אע"פ שגבו ממנו חל מקח בכה"ג שאין אחריות בשונה מבע"ח שעד כמה שבע"ח מוקדם בא וגבה מבע"ח מאוחר אז הגביה שלו מתבטלת והלווה ממשיך היות חייב לו כי הגביה התבטלה והחילוק הוא פשוט שבלוקח עוקר רק את הקנין אבל עצם המכירה יש לה מקום כי בעצם הוא בא כוחו של הלווה בשונה מבע"ח מוקדם שמבטל את כל הגובינא של הבע"ח מאוחר שאין לה מקום וממילא מבטל את הגביה של הבע"ח

ג.ולפי"ז מובן החילוק לגבי מזיק שלוקח לא נידון כמזיק כי יש מקום לקנין שלו בשונה מבע"ח שאין מקום לגובינא שלו ולכן אם הזיק את הקרקע נידון כמזיק כי לא היה מקום לירידה שלו לקרקע ופשוט

 

והזכרנו פה כמה סברות שא"א להבין אותם עד כמה שהמושג חוב קיים כזכאות כי כל ההבנה הזו שמתי שמממש את השיעבוד שלו אז עוקר את הקנין של הלוקח למפרע שייך רק עד כמה שהחוב קיים ככוח קנין לא מסוים וממילא שבא ומסיים את הכח ממון שלו אז זה מתייחס למפרע כי הכוח קיים כבר מאתמול וזה רק בירור על מה הוא חל בשונה אם החוב קיים כזכאות אז זה התחדשות שבאה יחד אם הגובינא ולא שייך לדון בצורות הביטול של הקנין כי לכא' זה רק מכאן ולהבא ולא אמור להיות כל מיני חילוקים בצורת הביטול ודוק'                       

ו.בסוגיא של סילוק שנח' רבא ורמב"ח האם הלוקח יכול לסלק את הבע"ח או לא וכתב שם הריטב"א שיסוד המח' הוא האם הקרקע נחשבת של הלוקח וממילא הבע"ח צריך לעבור את הלוקח בשביל לבוא ולגבות ולפי"ז אז הוא יכול לסלק את הבע"ח בזוזי או דילמא הבע"ח בהאי ארעא כדידיה חשיבא ליה לפני הגביה וכוונת הדברים שכיון שיש לבע"ח כוח ממוני שצריך להתקיים משל הלווה והוא כבר התחיל קצת להתקיים בקרקע ולכשהוא גובה אז בעצם זה מוגדר שהוא מקיים את שלו אז ממילא אפשר לקרוא לזה שהאי ארעא כדידיה חשיבא והוא לא צריך לעבור דרך הלוקח אלא בעצם מקיים את של עצמו ולכן אין ללוקח יכולת לבוא ולסלק את הבע"ח בזוזי כי הבע"ח לא בא איתו בדין ודברים

וסברא זו שהבע"ח חשיב בקרקע של הלוקח כבר לפני שהוא גבה ארעא דידיה זה דבר שאפשר להבין רק אם אנחנו תופסים את הגביה ואת השיעבוד כדבר אחד שמתאחד ככוח ממוני לא מסוים שמסתיים אבל אם השיעבוד קיים כזכאות והגובינא זה עוד משהו אז לא מובן איך יתכן שכבר לפני שהוא גבה חשיב כארעא דידיה

ה.בב"ב קנ"ז בסוגיא דאקני מסתפקת הגמ' האם אפשר לשעבד נכסים שעדין לא באו לעולם ותולה את זה בנידון האם אדם מקנה דשב"ל או לא שלמ"ד אדם מקנה דשב"ל אז ודאי מועיל גם לשעבד ולפי רבנן שסוברים שאין אדם מקנה דשב"ל אז מסתפקת הגמ' האם מועיל לשעבד או לא ולכא' לא ברור בסוגיא זו כמה וכמה פרטים

א. לכא' למה אם שיעבוד נכסים קיים כזכאות על הנכסים לקיום החוב למה אני לא זכאי בנכסים עתידים שלא היו בשעת החוב למה הזכאות מתייחסת דווקא לנכסים שקיימים בשעת הנכס

ב.מה מועיל דאיקני לשעבד דבר שלא בא לעולם מה בדיוק עושים בשביל שהזכאות תתיחס גם לקרקע עתידית מה התוכן של העשיה של דאיקני שע"י זה משתעבד גם נכס עתידי

ג.בתוד"ה דאיקני קנה ומכר מהו מבואר בתוס' שגם לגבי מיניה שגובים בדבר שהגיע אחרי ההלואה יש חסרון של דשב"ל רק כיון שזה שיעבוד אז מודים רבנן לר"מ ולכא' צ"ע הרי שיעבוד הגוף פירושו שאני זכאי מהאדם למנה של ההלואה אז למה יש חסרון של דשב"ל בשביל לגבות דבר שהגיע אחרי זמן ההלואה

ד. מבואר בגמ' ובתוס' שכלפי שיעבוד יש סברא שיועיל דשב"ל גם אם לגבי מכר לא מועיל כי אלים כח השיעבוד ויל"ע מהי אותה אלימות שקיימת שתועיל לחסרון של דשב"ל

ולפי איך שהסברנו את המושג שיעבוד יש מקום להבין את הענין

שאנחנו הסברנו ששיעבוד זה בעצם השיור שהשתייר מהנתינה של ההלואה דהיינו בנתינה של ההלואה מה שהמלווה נתן ללוה זה בעצם רק הבפועל של הכסף דהיינו המלווה השאיל ללוה את הכסף לזמן מסוים רק את הבפועל של הכסף ותו לא וממילא מה שהשתייר למלווה זה הכח ממון של הכסף שנתן ללוה והכח ממון הזה חל מיד על הלוה בשביל להתממש ולסיים את עצמו לממון ודבר זה קורה מיד בשעת ההלוואה רק מכיוון שכח ממון לא יכול להתממש מהאדם בעצמו אלא מהממונות שלו אז זה חל על הממונות שלו כחלק מהאדם והוא הנקרא שיעבוד הגוף ומשם השיעבוד מתקדם ומסתיים יותר בשיעבוד נכסים וממילא שמדברים על נכסים עתידים אז יש פה חסרון של דשב"ל כי יסוד החסרון של דשב"ל זה שלא יכול להיות קביעה שמתייחסת לדבר עתידי ופה הכוח ממון קיים ונעמד ביחס לממון עתידי ולכן יש פה את החסרון של דשב"ל  רק שיש פה סברא שיועיל כי בשונה ממכר שבכה"ג שמוכר דשב"ל מה שבעצם עושה זה שקובע שנותן ממון עתידי ולכשמגיע אותו ממון אז הוא צריך להינתן מכח אותו קביעה אז עיקר המכר נפעל בעתיד מכח קביעה קדומה בשונה משיעבוד שהכח ממון שמתייחס לדבר עתידי לכשמגיע אותו דבר עתידי אז הוא בעצמו מתאחד אם הממון ומתממש ומסתיים בממון העתידי ובעצם הממון העתידי מתקיים בכח ממון של היום ואין פה משהו שנפעל מכח קביעה קדומה אלא יש פה ממון עתידי שמתקיים בכח ממון של היום ולכן זה מועיל כי זה לא קיים רק כקביעה שמכוחה אמור להפעל משהו בעתיד אלא הכח שפועל בעתיד קיים כבר היום כי שיעבוד זה לא זכות לגובינא אלא זה הכח ממון בעצמו וזה הכוונה לאלימות השיעבוד שכתוב בתוס' שמחמת זה אין פה את החיסרון של דשב"ל אע"פ שחשיב דשב"ל ומה שפועל בדאיקני של שיעבוד נכסים זה שבעצם הכח ממון חל על האדם בעצמו קרי על הכח ממון של האדם שמעמיד את עצמו ומשעבד עצמו לקיום של החוב ומצד עצמו זה לא קורה כי מצד עצמו הכח ממון חל על הממונות של האדם שמהם הוא מתממש ובדאיקני האדם מעמיד עצמו היינו את הכח ממון שלו לקיום החוב וזה הביאור בקושיות שהקשינו למה הזכאות לא מתייחסת מצד עצמה לנכסים עתידים וכ"ש במיניה ועד כמה שיש חסרון מה מועיל דאיקני ומה עושה שמכח זה אין את החסרון  ולמה אין חסרון של דשב"ל בשיעבוד               

ו.עיין רמב"ן ב"מ דף טו.וז"ל וקשה לי עוד היכי משעבד ליה לבע"ח ממונו של לוקח משום דאקנה והא לא קנה הוא מעולם ואפילו תימא כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד למאן דקנה הוא דמי אשבח לבתר דמית מוכר מאי דאקנה איכא והא לא קנה מעולם ובהמשך דבריו כתב וז"ל ואי לאו דמסתפינא הו"א דלא שייך הכא דאקנה כלל ואפילו לא כתב ליה הכי גבי שבחא והא דאקשינן בגמ דב"ב ואס"ד דאקנה קנה ומכר לא משתעבד בע"ח אמאי גבי שבחא ה"ק אא"ב היכא דא"לדאקנה מיהא משתעבד דין הוא שיגבה בע"ח את השבח דסתמא כמאן דא"ל לישתעבד לך האי ארעא וכל שבחא דאתי בה לועלם דמי וכו אלא אי אמרת דאקנה בעלמא לא משתעבד בע"ח היכי גבי שבחא בסתמא הא אפילו פריש דליגבי כל שבחא  דאתי בה לא משתעבד עכ"ד

היינו שהוקשה לרמב"ן על דברי הגמ' שבע"ח יכול לגבות את השבח של הקרקע מהלוקח וזה תלוי אם איקני קנה ומכר מועיל או לא ולכא' איך הלווה יכול לשעבד דבר שלא שייך לו ומועיל לשעבד גם אחרי שמת הלווה ותירץ הרמב"ן שלא צריך להגיע לדאיקני ומה שהגמ' בב"ב קנ"ז תולה את זה בדין דאיקני היינו שזה תלוי בדאיקני שאם יש דאיקני במפורש אז מועיל בשבח בסתמא ואם לא מועיל במפורש אז לא מועיל גם בסתמא ודברי הרמב"ן סתומים וחתומים מה תירץ על קושיתו איך מועיל לשעבד דבר שלא שייך לו ואיך מועיל בסתמא גם בלי דאיקני ולמה מיתלא תליא וקאי בדין איקני במפורש עד כמה שמועיל בסתמא

ולפי איך שהתבאר דין דאיקני לעיל אפשר להבין שהתבאר שבעצם התוכן של דאיקני מה שבעצם עושה זה נותן לו אחיזה באדם בעצמו בכח הממוני שלו וממילא כל קרקע שקונה אחרי זה חל בה שיעבוד וממילא על אותו דרך בשבח מה שבעצם עושה זה נותן לו למלוה אחיזה בתפיסת יד שלו בקרקע דהיינו לא רק שמשעבד את הקרקע בעצמו אלא משעבד את הקנין שלו בקרקע היינו שנותן לו אחיזה בקנין של הקרקע וממילא כל דבר שגודל בקרקע אחרי זה משתעבד לו כי יש לו אחיזה בקנין של הקרקע וממילא כל דבר שמגיע מהכח קנין שיש לו בקרקע משתעבד למלוה ודבר זה קורה לבד שהכח ממון שלו חל ונתפס על הקנין של הלוה רק זה תלוי אם יש דאיקני במפורש או לא כי אם אין דאיקני במפורש כי יש פה חסרון של דשב"ל אז גם בסתמא לא יועיל כי גם התפיסה בכח קנין של הלווה זה דבר שמתייחס לדבר עתידי ויש בזה חסרון של דשב"ל ולא יועיל וזה הביאור בדברי הרמב"ן

ז. בסוגיא של בע"ח למפרע הוא גובה שמבואר בסוגיא שבאקדיש לווה וזבין לווה כו"ע לא פליגי דאתי מלווה וטריף אתי מלווה ופריק כי פליגי דאקדיש מלווה וזבין מלווה אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובהכיון דאילו הוו ליה זוזי הוא מסליק להו בזוזי אישתכח דהשתא קא קני

ובעצם מבואר שלכו"ע יש בכל גובינא צד שמועיל למפרע לגבי אקדיש לווה שלא חשיב הקדש ורק נחלקו האם מועיל הצד של הלמפרע גם לאקדיש מלווה שאביי סובר שמועיל למפרע ורבא סובר שמועיל רק מכאן ולהבא וכל הדבר הזה שמועיל הגובינא למפרע הוא דבר זר אם יש לי זכאות שאכשיו התממשה אז מהיכי תיתי שיועיל למפרע לכא' עד אכשיו היה קיים לי כזכאות ולא כבעלות ומכאן ואילך אז יש לי את זה כבעלות אבל לפי דברינו הוה א"ש שכיון שמה שקורה בעצם בהלוואה זה שהכח ממון נפרד מהממון בעצמו אבל עדין קיים ככח ממון ואותו כוח ממון ורק מחפש להתממש שוב וממילא יש מקום להבין שלכשהוא גובה אז הממון מתיייחס אליו למפרע כי בעצם קיים היום תחת אותו כח ממון של אתמול וזה לא קיים כדבר נפרד וממילא מתייחס לאתמול (ובביאור החלוקה בין אקדיש וזבין לווה לבין אקדיש וזבין שהלווה אין לו את החפץ היום באופן מוחלט כי יש למלווה כוח על החפץ ולכן לא יכול להפקיע את המלווה בשונה ממלווה שמקדיש שצריך שהמחר יתיחס לאתמול ביחס לאתמול ולא מספיק שיתייחס לאתמול ביחס להיום ובזה נח' אביי ורבא האם היום משנה את האתמול ביחס להיום או גם ביחס לאתמול והדברים ארוכים ואכהמ"ל

ח.בסוגיא של שיעבודא דרב נתן מצינו שני שיטות בראשונים מאיזה דין ראובן יכול לתבוע את לוי שיטה ראשונה היא שיטת הרמב"ן שלומד שזה מדין שהשיעבוד משתעבד דהיינו השיעבוד שיש לשמעון על לוי משתעבד לראובן ושיטה שניה היא שיטת הרשב"א בקידושין דף ט"ו. שזה עובד דומיא דאפוכי מטרתא דהיינו בכה"ג שראובן חייב לשמעון מנה ושמעון חייב לראובן מנה אז הדין הוא שזה מתקזז ואף אחד לא חייב לשני וממילא ה"ה גם בנידון דידן שלוי חייב לראובן מנה ושמעון חייב לראובן מנה אז אומרים שלוי ישלם בצורה ישירה לראובן וביאור הדבר שכיון שחוב זה לא עומד כזכאות למנה ותו לא אלא יש לראובן כח ממון שרובץ על שמעון ולשמעון יש כח ממון של מנה על ראובן ולכן זה מתקזז בכה"ג שיש מעמד שראובן כפוף לשמעון ושמעון כפוף לראובן אז בעצם מה שזה אומר שהם שוים אבל אם החוב היה קיים כזכאות למנה אז אין שום בעיה שיהיה מצב שראובן יהיה זכאי משמעון במנה ושמעון יהיה זכאי מראובן מנה ואותו דבר בשיעבודא דר"נ שאם לשמעון יש כוח על לוי ולראובן יש כוח על שמעון אז ממילא יש לראובן כח על לוי אבל אם החוב יהיה קיים כזכאות אז שני השיטות לא יהיו מובנים כי זכאות זה לא משהו שאפשר לשעבד כי זה לא דבר שיש לי זה רק מתאר מצב שמגיע לי ולא שיים לשעבד כזה דבר

וגם השיטה השניה שיטת הרשב"א לא מובנת אם החוב נעמד כזכאות כי איך היום ראובן זכאי מלוי בסה"כ מה שיש לו על שמעון זה זכאות למנה ותו לא אז איך זה מביא אותו למצב שיכול לתבוע את לוי הרי לא זכאי מלוי אלא רק משמעון אז אז איך יכול לתבוע אותו משא"כ אם החוב קיים ככוח ממון שרובץ על שמעון ושמעון מוגבל לאותו כח ממון ואותו דבר לוי מוגבל לכח ממון שיש לשמעון אליו אז ממילא יוצא שלוי מוגבל לכח ממון שיש לראובן על שמעון כי מוגבל לשמעון שמוגבל לראובן וזה הביאור בשני שיטות אלו

ובעצם הזכרנו פה כמה סברות שקיימות בדיני שיעבוד שלא ברורים אם החוב קיים כזכאות ולא ככח ממון של המנה שהוא נתן ללווה ונסכמם בקצרה

א.כל המושג שהגביה מתבצעת למפרע לא מובנת אם החוב קיים כזכות לגובינא

ב. החלוקות בצורת הגובינא של לוקח ויתום קטן ושל בע"ח מאוחר ומהלווה עצמו שבלוקח צורת הגובינא                   

היא שהבע"ח גובה והלוקח נעקר מדין אין קנין אחר קנין ובבע"ח מאוחר הוא נעקר מצד עצם הגובינא שלא היה לו מקום לגבות ומהלווה עצמו אז צריך שהוא יעמיד לי את הגובינא ( למ"ד שיעבודא לאו דאוריתא) ואין לי יכולת לכפות אותו כי אין לי משהו מסוים שאני תובע ולכן צריך להגיע למצווה וביתום קטן לא עוזר מצווה

ג.המושג דאיקני שנתפס על הלווה בעצמו בכח ממון וכן שיעבוד של שבח שקיים על התפיסת יד של הלווה בקנין שלו בקרקע

ד.הדבר הזה שחוב יכול להמכר ולהשתעבד ועוד דינים שקשה להבין אם החוב קיים כזכאות